כמה תיוגים יוצאים מהפה כל יום, כל היום, לפעמים אפילו בלי לשים לב. אנחנו מתייגים, הסביבה מתייגת.. אין לזה סוף.
 

חשבת פעם איך ילד חווה את התיוג?

​

איך תייגו אותך כשהיית ילדה? מה אמרו עלייך שוב ושוב? כמה מזה הפנמת? כמה מזה את נושאת איתך עד היום? כמה מזה באמת שלך? כמה מזה זו עוד מסיכה ששמת על עצמך? כמה מזה מזויף וכמה מזה אותנטי?

​

הבעיה עם תיוגים היא שהם מצמצמים. אנחנו כהורים רוצים להרחיב לילדנו את האפשרויות, את הרפרטואר.

כשאנחנו מתייגות ומתייגים- הרבה פעמים לא נשאר מרווח לגמישות, לשינוי, לגילוי עצמי. 

ילד שהפנים תיוג- ייתכן שבמהלך שארית חייו הוא ינסה להוכיח שהוא אכן כזה, או להוכיח שהוא ההפך. כך או כך, משהו מהאותנטיות שלו אובד, עוד מסיכה נבנית, וכמה קשה ומעייף וסיזיפי לקלף את אותן מסיכות.

 

אז מה כן? 
קודם כל להכניס את זה למודעות. להתייחס לילד עצמו, לרגשות שלו, למעשים שלו, למה שהוא גורם לנו להרגיש. לעודד את הרחבת הרפרטואר הרגשי שלו, לעודד אותו להיות מי שהוא, ולזכור שעדיף לא למהר לתת תיוגים וכותרות. לתת לו להיות. לתת לנו להיות. 
 

כשמישהו מתייג את הילד שלי בנוכחותי, עוזר לי להוסיף מולו את המילה 'לפעמים'. 
-"תראי איך הוא נצמד אלייך, הוא ממש ביישן!" 
-"לפעמים הוא מתבייש". 
האמירה שלי יותר מכוונת לילד מאשר לזה שתייג אותו. אני רוצה שהילד ישמע מסר פתוח- אתה לפעמים מתבייש, וזה בסדר, ויש לך את האפשרות לבחור בכל פעם מחדש איך אתה רוצה להיות. ואני אשאר פה איתך, כך או כך.